זיכרון דברים הוא הסכם מחייב לכל דבר ועניין, חתימה על זיכרון דברים בכתב לרכישת נכס מקרקעין הינה ברוב המקרים מחייבת, והצד המפר יכול שיהיה מחויב בפיצוי כלפי הצד המקיים.
בדרך כלל, זיכרון דברים נערך לשם סיכום ורישום הסכמות בין צדדים המצויים בעיצומו של משא ומתן. קיימים מספר מבחנים לאכיפת הסכם זיכרון הדברים המבוססים על-פי דיני החוזים ודיני המקרקעין. כאשר בית המשפט בא לבחון האם זיכרון דברים הינו מחייב עליו למלא את דרישות החוק לכריתת חוזה. סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973 קובע: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול…" אך הפסיקה כיום ממקדת את התנאים לכריתת חוזה בדרישות כגון: "גמירות דעת"– ההבנה של אדם בנוגע לתוכנו והשלכותיו של מסמך משפטי, ולהתקשר בהסכם משפטי באופן מחייב. בית המשפט בוחן את התנהגות הצדדים לפני, במהלך ואחרי חתימת זיכרון הדברים. כמו כן בוחן את תוכנו של זיכרון הדברים. בסיומה של בדיקה זו שואל בית המשפט האם, נוכח נתונים אלו, היה מתכוון אדם מן הישוב להיכנס להסכם למכירת הנכס. "מסוימות"- בעבר, דרישה זו חייבה את הצדדים לפרט בחוזה את התנאים הבאים: זהות הצדדים, תיאור המקרקעין, תמורה, מועדי תשלום ומועד המסירה. כיום, דרישה זו רוככה על -ידי בית המשפט ואם מוכחת גמירות דעת בית המשפט יכול להשלים את הפרטים החסרים בעצמו באמצעות הוראות חוק "משלימות" שקובעות את ברירות המחדל לעניינים מסוימים. "נוסחת הקשר"– בית המשפט לומד על הכוונה ליצור הסכם מחייב מ"נוסחת הקשר" בין זיכרון הדברים לבין החוזה המסודר שאמור להיחתם בעתיד בין הצדדים. לדוגמה, במקרים בהם הצדדים יסכימו כי יש לבצע בדיקות נוספות וכי יש להמשיך את המו"מ הרי שבית המשפט עלול לקבוע כי לא מדובר בהסכם מחייב.
חשוב לציין כי חתימה על זיכרון דברים מחייבת דיווח לרשויות המס בתוך 30 יום. ככל ולא יבוצע דיווח שכזה במועד, עלולים להתקבל קנסות ועונשים מנהליים.
